לפני ראש השנה: לא רק לבקש שנה חדשה, אלא גם לפנות לה מקום
ראש השנה מתקרב.
ויש משהו בתקופה הזאת שגורם לנו לעצור לרגע.
גם בתוך כל ההכנות, הקניות, הארוחות והמשימות, משהו בלב מרגיש שאנחנו עומדות בפתח של התחלה חדשה.
שנה נסגרת.
שנה חדשה נפתחת.
ואולי זו אחת ההזדמנויות היפות ביותר שיש לנו לעצור ולשאול את עצמנו:
איך אני רוצה להיכנס לשנה הזאת?
לא רק מה אני רוצה שיקרה לי השנה.
אלא מי אני רוצה להיות בתוכה.
מה אני רוצה להרגיש.
מה אני רוצה לשנות.
ובעיקר, מה אני כבר לא רוצה לסחוב איתי.
כי לפעמים אנחנו מבקשות שנה חדשה, אבל נכנסות אליה עם בדיוק אותה מזוודה.
אותם פחדים.
אותן אכזבות.
אותם כעסים.
אותן מחשבות.
אותם סיפורים שסיפרנו לעצמנו במשך שנים.
ואז אנחנו מופתעות כשגם השנה החדשה מתחילה להיראות דומה מאוד לשנה שעברה.
אבל שינוי אמיתי לא מתחיל בתאריך שמתחלף בלוח השנה.
שינוי מתחיל ברגע שבו משהו בתוכנו בוחר אחרת.
ראש השנה הוא הרבה יותר מהתחלה של שנה
מבחינתי, ראש השנה הוא הזמנה.
הזמנה לעצור.
להקשיב.
להתבונן בשנה שעברה בלי לברוח ממנה ובלי לשפוט את עצמנו.
לראות מה עברנו.
מה כאב לנו.
איפה ויתרנו על עצמנו.
איפה פחדנו.
איפה המשכנו להחזיק במשהו שכבר מזמן לא היה נכון לנו.
אבל גם לראות כמה עברנו.
כמה למדנו.
כמה פעמים קמנו גם כשלא היה לנו כוח.
כמה דברים שפעם נראו בלתי אפשריים הפכו לחלק מהחיים שלנו.
לפעמים אנחנו כל כך עסוקות במה שעוד לא הצלחנו לשנות, שאנחנו שוכחות לראות את הדרך שכבר עשינו.
וזו בדיוק התקופה להזכיר לעצמנו:
אני לא אותה אישה שהייתי לפני שנה.
עברתי דברים.
למדתי דברים.
הבנתי דברים.
ועכשיו אני יכולה לבחור איך אני רוצה להמשיך מכאן.
לא צריך למחוק את העבר
כשאני מדברת על ניקוי רגשי לפני ראש השנה, אני לא מתכוונת למחוק את העבר.
אנחנו גם לא באמת יכולות לעשות את זה.
הדברים שחווינו הם חלק מהסיפור שלנו.
האנשים שפגשנו.
הפרידות.
הפגיעות.
הכישלונות.
הטעויות.
הפחדים.
כל אלה השאירו בנו משהו.
אבל יש הבדל גדול בין לזכור את מה שעברנו לבין להמשיך לחיות מתוכו.
וזה אולי אחד הדברים החשובים ביותר שאני רוצה שתיקחי מהכתבה הזאת:
את לא חייבת למחוק את העבר כדי להשתחרר ממנו.
את רק צריכה להפסיק לתת לו לנהל את ההווה שלך.
אפשר לזכור את מה שהיה ולא לחיות אותו בכל יום מחדש.
אפשר לדעת שנפגענו, בלי לצפות שכל אדם חדש יפגע בנו.
אפשר לדעת שנכשלנו בעבר, בלי להחליט מראש שגם בפעם הבאה ניכשל.
אפשר לעבור פרידה, אכזבה או משבר ועדיין להאמין שהחיים יכולים להפתיע אותנו לטובה.
לפעמים השנה נגמרת, אבל הסיפור ממשיך בתוכנו
יש דברים שמסתיימים בחיים, אבל בתוכנו הם עדיין לא הסתיימו.
קשר שכבר נגמר, אבל אנחנו עדיין מנהלות איתו שיחות בראש.
אדם שכבר לא נמצא בחיים שלנו, אבל הכעס עליו עדיין נמצא.
מילה שמישהו אמר לנו לפני שנים, ועד היום אנחנו מנסות להוכיח שהיא לא נכונה.
טעות שעשינו, ועד היום אנחנו מענישות עליה את עצמנו.
חלום שלא התממש, ועדיין יש בתוכנו כאב כשאנחנו נזכרות בו.
וככה אנחנו ממשיכות ללכת קדימה, אבל חלק מאיתנו נשאר מאחור.
לכן לפני שאת מבקשת לעצמך שנה חדשה, שווה לשאול:
איפה אני עדיין נמצאת בתוך משהו שכבר הסתיים?
לפעמים עצם ההכרה הזאת כבר פותחת דלת.
ומה לגבי אנשים שפגעו בי?
אחת השאלות שעולות הרבה כשמדברים על שחרור היא:
למה שאני אשחרר? הוא זה שפגע בי.
ואני מבינה את זה.
שחרור לא אומר שהאדם השני צדק.
שחרור לא אומר שמה שקרה היה בסדר.
שחרור גם לא מחייב אותך להחזיר אדם לחיים שלך.
לפעמים הגבול הכי בריא הוא דווקא להתרחק.
אבל כשאני ממשיכה להחזיק כעס, עלבון או רצון שמישהו אחר יתחרט, יש מחיר שאני משלמת.
האירוע אולי קרה לפני שנים.
אבל הגוף שלי מגיב אליו היום.
המחשבות שלי חוזרות אליו היום.
הלב שלי מתכווץ היום.
ולכן שחרור הוא קודם כל בשבילי.
אני לא משחררת כי מה שעשו לי היה בסדר. אני משחררת כי אני לא רוצה להמשיך לשלם על זה בחיים שלי.
ויש גם דברים שאנחנו צריכות לסלוח עליהם לעצמנו
לפעמים האדם שאנחנו הכי מתקשות לשחרר ממנו הוא אנחנו.
אנחנו זוכרות מה אמרנו.
מה עשינו.
מה לא עשינו.
איפה נשארנו יותר מדי זמן.
איפה נתנו שינצלו אותנו.
איפה לא הקשבנו לעצמנו.
איפה פחדנו.
ואז מגיע הקול שאומר:
איך לא ראיתי?
איך הסכמתי?
למה לא עזבתי קודם?
למה עשיתי את זה?
אבל יש משהו שאני רוצה להזכיר לך.
האישה שאת היום מסתכלת אחורה עם הידע שיש לך היום.
האישה שהיית אז פעלה עם הכלים שהיו לה אז.
אולי היום היית בוחרת אחרת.
וזה נפלא.
זה אומר שגדלת.
זה אומר שלמדת.
זה אומר שהתפתחת.
את לא צריכה להמשיך להעניש את עצמך כדי להוכיח שלמדת את השיעור.
לפעמים השיעור נלמד דווקא כשאנחנו אומרות:
עשיתי את הטוב ביותר שידעתי לעשות באותו הזמן, והיום אני כבר יודעת אחרת.
הגוף זוכר גם את מה שהראש מנסה לשכוח
אנחנו רגילות לחשוב ששינוי מתחיל במחשבות.
אבל מתוך שנים של ליווי אנשים בתהליכים רגשיים, אני רואה שוב ושוב שהסיפור נמצא גם בגוף.
לפעמים הראש אומר:
עברתי הלאה.
אבל הגוף עדיין דרוך.
הבטן מתכווצת.
הלב דופק.
הכתפיים מוחזקות.
קשה לנשום.
משהו בפנים עדיין מפחד.
לכן בעיניי תהליך אמיתי של שחרור צריך לכלול את הגוף, הנפש והרוח.
לא רק להבין מה קרה.
אלא גם להרגיש מה נשאר בתוכנו מהדבר הזה.
כי לא תמיד מה שאנחנו מבינות בשכל כבר השתחרר מהלב.
לפני ראש השנה, תשאלי את עצמך שאלה אחת אמיצה
מה אני לא מוכנה לקחת איתי לשנה הזאת?
אל תמהרי לענות.
אולי זו מחשבה.
אולי זו מערכת יחסים.
אולי זה פחד.
אולי זו האמונה שאת לא מספיק טובה.
אולי זו ההשוואה לאחרות.
אולי זו האשמה שאת מסתובבת איתה.
אולי זה הצורך שכולם יהיו מרוצים ממך.
אולי זו התחושה שאת צריכה להיות חזקה כל הזמן.
אולי זו הדחיינות שמסתירה פחד.
אולי זו הבחירה להקטין את עצמך כדי שאחרים ירגישו בנוח.
ואולי פשוט נמאס לך לחיות כשאת כל הזמן נגד עצמך.
ניקוי רגשי לא אומר להילחם בעצמך
יש אנשים שמנסים לעשות שינוי מתוך מלחמה.
מהיום אני מפסיקה לפחד.
מהיום אני לא נעלבת.
מהיום אני לא חושבת עליו.
מהיום אני חזקה.
אבל רגש לא משתחרר מכוח.
אי אפשר לצעוק על עצמנו להירגע.
אי אפשר להכריח כאב להיעלם.
לפעמים הדרך לשחרר מתחילה דווקא בהסכמה לפגוש את מה שיש.
לומר:
כן, נפגעתי.
כן, פחדתי.
כן, התאכזבתי.
כן, משהו בי עדיין מחזיק בזה.
ורק אז אפשר להתחיל לשאול:
מה הדבר הזה מבקש ממני עכשיו?
אולי הכאב לא בא להישאר, אלא להשתחרר
זה משפט שאני מאוד מאמינה בו.
כאבי העבר לא חייבים להמשיך לנהל אותנו. לפעמים הם פשוט מבקשים שנפגוש אותם, נבין אותם ונאפשר להם להשתחרר.
כשאנחנו בורחות מרגש, הוא בדרך כלל ממשיך לדפוק בדלת.
לפעמים דרך מחשבות.
לפעמים דרך פחד.
לפעמים דרך מערכות יחסים.
לפעמים דרך דפוס שחוזר על עצמו שוב ושוב.
אבל כשאנחנו מוכנות להתקרב אליו, משהו מתחיל להשתנות.
אנחנו מפסיקות לשאול:
למה אני כזאת?
ומתחילות לשאול:
מה קרה לי שגרם לי להרגיש ככה?
זו כבר שאלה אחרת לגמרי.
יש בה פחות שיפוט.
ויש בה הרבה יותר ריפוי.
ומה את רוצה לקחת איתך לשנה החדשה?
אחרי ששאלנו מה אנחנו רוצות להשאיר מאחור, חשוב לא פחות לשאול מה אנחנו כן רוצות לקחת.
אני לא חושבת שצריך לכתוב עשרים מטרות.
הייתי בוחרת שלוש מילים.
שלוש תחושות שאת רוצה שהשנה שלך תיבנה מהן.
אולי:
שקט.
ביטחון.
אהבה.
שמחה.
אמונה.
אומץ.
חופש.
פרנסה.
זוגיות.
בריאות.
הגשמה.
ואז תשאלי את עצמך:
אם השנה שלי הייתה מתנהלת מתוך התחושה הזאת, מה הייתי עושה אחרת כבר עכשיו?
כי שם מתחילה התודעה להפוך למעשה.
אל תחכי לראש השנה כדי להפוך לאישה אחרת
יש מחשבה שלפעמים תוקעת אותנו:
כשיגיע הרגע הנכון, אני אשתנה.
בראש השנה.
אחרי החגים.
כשיהיה לי יותר כסף.
כשאהיה בזוגיות.
כשארד במשקל.
כשהילדים יגדלו.
כשהעבודה תירגע.
אבל החיים לא מחכים.
השינוי מתחיל ברגע אחד קטן שבו אנחנו בוחרות להגיב אחרת.
לשים גבול במקום לשתוק.
להגיד מה אנחנו צריכות.
לבקש עזרה.
להפסיק לרדוף אחרי מי שלא בוחר בנו.
לנסות למרות הפחד.
להקשיב לעצמנו.
להפסיק להתנצל על מי שאנחנו.
לפעמים פעולה אחת קטנה היא ההצהרה הכי חזקה שאנחנו יכולות לתת לשנה החדשה.
השנה אני לא רק מבקשת שינוי. אני מתחילה להיות חלק ממנו.
תרגיל קטן שאני מזמינה אותך לעשות לפני ראש השנה
קחי לעצמך כמה דקות בשקט.
בלי טלפון.
בלי אנשים מסביב.
רק את.
קחי דף וחלקי אותו לשני חלקים.
בצד אחד כתבי:
מה אני משאירה בשנה שעברה?
כתבי בלי לחשוב יותר מדי את כל מה שעולה.
פחד.
אדם.
אכזבה.
אשמה.
הרגל.
מחשבה.
דפוס שכבר לא מתאים לך.
ובצד השני כתבי:
מה אני בוחרת להכניס לחיים שלי השנה?
בחרי שלושה דברים בלבד שאת באמת רוצה להרגיש ולחיות.
ולבסוף השלימי את המשפט:
השנה אני בוחרת...
אל תחפשי מילים מושלמות.
תכתבי את האמת.
לפעמים היד יודעת לכתוב משהו שהראש עוד לא העז לומר.
שימי לב למילים שאת אומרת לעצמך
למחשבות שלנו יש כוח.
אם אני נכנסת לשנה ואומרת:
בטח גם השנה לא אצליח.
אין לי מזל.
אצלי הכול קשה.
אין אנשים שאפשר לסמוך עליהם.
אני תמיד הורסת לעצמי.
אני לא רק מתארת את העבר.
אני מלמדת את עצמי לצפות לאותו הדבר גם בעתיד.
זה לא אומר שמספיק לומר משפטים חיוביים והכול מסתדר.
אני לא מאמינה בלכסות כאב במשפט יפה.
אבל אני כן מאמינה שיש משמעות עצומה לשפה שבה אנחנו מדברות עם עצמנו.
במקום:
אני תמיד נכשלת.
אפשר לומר:
עברתי דברים שלא הצליחו, ואני מוכנה ללמוד דרך חדשה.
במקום:
אני לא מסוגלת.
אפשר לומר:
אני מפחדת, אבל אני עדיין יכולה לעשות צעד.
ובמקום:
אף פעם לא בוחרים בי.
אפשר לשאול:
איפה אני מתחילה לבחור בי?
אנחנו לא צריכות להיכנס לשנה החדשה מושלמות
חשוב לי לומר גם את זה.
לפעמים כל השיח סביב שנה חדשה יוצר לחץ נוסף.
כאילו עד ראש השנה אנחנו צריכות לסדר את החיים.
לסלוח לכולם.
לרפא הכול.
להיות רגועות.
לפתור את כל הקונפליקטים.
אבל זה לא אמיתי.
אנחנו לא צריכות להגיע לראש השנה נקיות מכל כאב.
אנחנו צריכות להגיע עם מוכנות.
מוכנות להסתכל.
מוכנות להיות כנות.
מוכנות לקחת אחריות במקום שבו אנחנו יכולות.
ומוכנות לעשות צעד אחד חדש.
זה מספיק כדי להתחיל.
ויש עוד שאלה שאני אוהבת לשאול
אם הייתי יודעת בוודאות שהשנה הזאת יכולה להיות אחרת, מה הייתי מעיזה לעשות?
תני לעצמך רגע עם השאלה הזאת.
אולי היית פותחת עסק.
אולי היית מתחילה ללמוד.
אולי היית יוצאת מקשר שכבר מזמן לא טוב לך.
אולי היית נותנת שוב מקום לאהבה.
אולי היית מתחילה טיפול.
אולי היית אומרת סוף סוף את מה שאת מרגישה.
אולי היית מפסיקה לחיות לפי מה שאחרים חושבים עלייך.
ולפעמים אנחנו לא צריכות לדעת בדיוק איך כל הדרך תיראה.
אנחנו צריכות להסכים לעשות את הצעד הראשון.
תפילה היא גם מקום של בחירה
ראש השנה מחבר אותנו לא רק לעצמנו, אלא גם לאמונה.
יש משהו מאוד חזק ברגע שבו אנחנו עוצרות ומתפללות.
מבקשות.
מדברות עם בורא עולם.
אבל לצד הבקשה, אני אוהבת לשאול גם:
מה החלק שלי בתפילה הזאת?
אם אני מבקשת זוגיות, האם הלב שלי באמת פנוי אליה?
אם אני מבקשת שקט, האם אני ממשיכה להכניס לחיים שלי מקומות שפוגעים בשקט הזה?
אם אני מבקשת הצלחה, האם אני מסכימה לצאת מאזור הנוחות?
אם אני מבקשת אהבה, האם אני מדברת אל עצמי באהבה?
אם אני מבקשת התחלה חדשה, האם אני מוכנה לשחרר משהו ישן?
יש תפילה.
ויש בחירה.
ובעיניי, הדברים היפים ביותר קורים כשאנחנו מחברות ביניהם.
השנה, אל תבטיחי לעצמך להיות מושלמת
תבטיחי לעצמך דבר אחר.
להיות נאמנה לעצמך יותר.
להקשיב כשמשהו בפנים אומר לא.
לא להקטין את עצמך כדי לקבל אהבה.
לא לברוח מכל רגש שקשה להרגיש.
לבקש עזרה כשאת זקוקה לה.
להפסיק לחשוב שאת צריכה להתמודד עם הכול לבד.
ולזכור שגם כשאת נופלת, את יכולה לבחור מחדש.
כי ריפוי לא קורה בקו ישר.
יש ימים חזקים.
ויש ימים פחות.
יש רגעים שבהם אנחנו מרגישות שכבר השתחררנו ממשהו, ופתאום הוא חוזר.
זה לא אומר שחזרנו לנקודת ההתחלה.
זה אומר שאנחנו בני אדם.
אולי זו המשמעות האמיתית של התחלה חדשה
לא להתחיל את החיים מהתחלה.
אלא להתחיל להסתכל על החיים ממקום חדש.
אותם חיים.
אותה אישה.
אבל עם יותר מודעות.
יותר חמלה.
יותר גבולות.
יותר בחירה.
פחות פחד ממה יחשבו.
פחות צורך להיות הכול בשביל כולם.
פחות מלחמה פנימית.
ויותר מקום לעצמך.
השנה החדשה שלך מתחילה מבפנים
אפשר להחליף לוח שנה.
אפשר לקנות בגדים חדשים.
אפשר לסדר את הבית.
אפשר להכין שולחן חג יפהפה.
אבל הניקוי הכי עמוק שאנחנו יכולות לעשות הוא לפנות מקום בתוכנו.
מקום למחשבה חדשה.
מקום לאמונה חדשה.
מקום לאהבה חדשה.
מקום לחלומות ששכחנו.
מקום לאישה שאנחנו הופכות להיות.
אז לפני שאת נכנסת לראש השנה, אני מזמינה אותך לעצור.
לנשום.
להניח יד על הלב.
ולשאול:
מה אני מוכנה לשחרר?
מה אני בוחרת להשאיר מאחור?
ומה אני מבקשת להכניס אל חיי מכאן והלאה?
לא צריך לענות על הכול היום.
מספיקה אמת אחת.
מספיקה בחירה אחת.
מספיק צעד אחד.
כי לפעמים שנה חדשה לא מתחילה ברגע שבו אנחנו יושבות סביב שולחן החג.
לפעמים היא מתחילה הרבה קודם.
ברגע שבו את אומרת לעצמך: אני לא רוצה להמשיך לחיות את אותו הסיפור. אני מוכנה לכתוב פרק חדש.
ואולי השנה, לצד כל הברכות שנבקש לעצמנו ולמי שאנחנו אוהבות, נוסיף עוד ברכה אחת.
שנזכה להשתחרר ממה שכבר לא שייך לנו.
שנדע לסלוח לעצמנו על המקומות שבהם עדיין לא ידענו אחרת.
שנקשיב ללב שלנו קצת יותר.
שנאמין בכוחות שנמצאים בתוכנו.
ושניכנס לשנה החדשה לא מתוך פחד ממה שיהיה, אלא מתוך אמונה במה שעוד יכול להיות.
שתהיה שנה של ריפוי, של שחרור, של בחירה ושל התחלות טובות.
שנה שבה כאבי העבר כבר לא יצטרכו לנהל את ההווה.
שנה שבה נרגיש קצת יותר בבית בתוך עצמנו.
ושנה שבה נזכור:
אנחנו לא חייבות לקחת איתנו לכל מקום את כל מה שעברנו.
מותר לנו להניח.
מותר לנו להשתחרר.
ומותר לנו להתחיל מחדש.