יש משהו מאוד מיוחד ברגע הזה שלפני ראש השנה.
השנה עוד לא ממש הסתיימה, והשנה החדשה עוד לא התחילה. אנחנו נמצאות באמצע. בין מה שהיה לבין מה שעוד לא קרה.
וזה בדיוק המקום שבו אפשר לעצור.
לא רק כדי לבקש.
לא רק כדי לכתוב מטרות.
אלא כדי להסתכל רגע על הדרך שכבר עשינו.
הרבה פעמים כשמגיעה שנה חדשה אנחנו ישר חושבות על מה שחסר לנו. מה עוד לא השגנו, מה עוד לא הסתדר, מה עוד אנחנו רוצות לשנות.
אבל לפני שאנחנו רצות לדבר הבא, חשוב שנעצור גם על מה שכבר קרה בתוכנו.
כי אולי השנה הזאת לא הביאה לך את כל מה שביקשת.
אבל אולי היא לימדה אותך לדבר אל עצמך קצת יותר יפה.
אולי למדת לעצור לפני שאת אומרת לעצמך "אני לא מספיק טובה".
אולי התחלת להקשיב לגוף שלך.
אולי התחלת לאכול בצורה טובה יותר.
אולי התחלת לומר לא במקומות שבהם פעם היית אומרת כן רק כדי שלא יכעסו.
אולי התחלת לשים לב מתי את פועלת מתוך פחד ומתי מתוך בחירה.
אולי התחלת להתחבר אל עצמך קצת יותר.
וכל אלה הם דברים שלא כדאי להשאיר בשנה שעברה.
אותם דווקא צריך לקחת איתנו.
מה אני כן לוקחת איתי לשנה החדשה
אני לוקחת איתי את כל מה שבניתי השנה, גם אם הוא עדיין לא מושלם.
אם התחלתי לדבר אל עצמי בצורה טובה יותר, אני לוקחת את זה איתי.
אני לא חוזרת לשפה הישנה רק כי לפעמים קשה לי.
אם פעם הייתי אומרת לעצמי "אני כישלון", והיום אני מצליחה להגיד "לא הלך לי כמו שרציתי, אבל אני לומדת", זו התפתחות.
אולי היא נראית קטנה מבחוץ.
אבל מבפנים זה שינוי גדול.
הדרך שבה אנחנו מדברות אל עצמנו הופכת לאט לאט לדרך שבה אנחנו מרגישות כלפי עצמנו.
לכן את השפה החדשה שלי אני לוקחת איתי.
אני לוקחת איתי גם את היכולת שלי לראות את המקום שלי.
לא להקטין את עצמי.
לא לחשוב שכל אחת יודעת יותר ממני.
לא לחכות כל הזמן שמישהו מבחוץ יגיד לי שאני בסדר.
אם השנה התחלתי להרגיש שיש לי מקום, שהקול שלי חשוב, שהרגשות שלי חשובים ושמותר לי להיות נוכחת, אני לא משאירה את זה מאחור.
אני מחזקת את זה.
אני ממשיכה לבנות את זה.
כי ערך עצמי לא נבנה ביום אחד.
הוא נבנה מתוך הרבה רגעים קטנים שבהם אני מפסיקה לבטל את עצמי.
אני לוקחת איתי את האיזון
אם השנה למדתי לא להיות רק בנתינה, אלא גם בקבלה, אני לוקחת את זה איתי.
אם למדתי שאני לא חייבת להיות זמינה לכולם בכל רגע, אני לוקחת את זה איתי.
אם הבנתי שמותר לי לנוח בלי להרגיש שאני עצלנית, אני לוקחת את זה איתי.
אם התחלתי להבין שאני לא צריכה להחזיק את כל העולם על הכתפיים שלי, אני לוקחת את התובנה הזאת איתי.
איזון הוא לא מצב שבו הכול מסודר.
איזון הוא לדעת מתי לתת ומתי לעצור.
מתי לפעול ומתי לנוח.
מתי להילחם ומתי לשחרר.
מתי להקשיב לאחרים ומתי להקשיב לעצמי.
וזה אחד הדברים הכי חשובים שאפשר לקחת לשנה החדשה.
אני לוקחת איתי הרגלים שעושים לי טוב
אם השנה התחלתי לאכול בריא יותר, אני לא אומרת לעצמי "טוב, בחגים הכול נהרס".
אני לוקחת איתי את הכוונה לשמור על הגוף שלי.
לא ממקום של מלחמה.
לא ממקום של עונש.
אלא ממקום של כבוד.
אוכל הוא לא רק משקל.
הוא גם הדרך שבה אנחנו מזינות את עצמנו.
אותו הדבר לגבי שינה, תנועה, נשימה, שתייה, מנוחה.
אם למדתי השנה משהו שעושה לגוף שלי טוב, אני רוצה לקחת אותו איתי.
לא מתוך קיצוניות.
מתוך איזון.
כי הרבה פעמים הבעיה היא לא שאנחנו לא יודעות מה נכון לנו.
אנחנו פשוט עוזבות את זה ברגע הראשון שבו לא הצלחנו.
השנה אני רוצה לבחור אחרת.
אם יום אחד לא אכלתי כמו שרציתי, אני חוזרת בארוחה הבאה.
אם שבוע אחד לא עשיתי פעילות, אני לא הופכת את זה לסיבה לוותר על הכול.
אני לומדת לחזור.
זו התפתחות.
אני לוקחת איתי את כל המקומות שבהם בחרתי בי
אולי השנה הייתה פעם אחת שבה אמרת לא.
אולי הייתה שיחה שבה סוף סוף אמרת מה את מרגישה.
אולי יצאת ממקום שלא היה נכון לך.
אולי הפסקת לרדוף אחרי מישהו.
אולי התחלת משהו שפחדת להתחיל.
אל תזלזלי בדברים האלה.
אלה בדיוק המקומות שבהם התחלת לבנות גרסה חדשה שלך.
לפעמים אנחנו מחכות לשינוי גדול ולא שמות לב שהשינוי כבר התחיל.
הוא נמצא בהחלטות הקטנות.
בפעם שבה לא הסברת את עצמך יותר מדי.
בפעם שבה לא ביקשת סליחה על גבול בריא.
בפעם שבה לא נתת לפחד להחליט בשבילך.
את הרגעים האלה אני לוקחת איתי.
אני לוקחת איתי יותר אמונה
אני גם רוצה לקחת איתי לשנה החדשה את המקום שבו אני מבינה שאני לא הולכת לבד.
אני עושה את ההשתדלות שלי.
אני בוחרת.
אני פועלת.
אני לומדת.
אבל אני גם זוכרת שלא הכול בידיים שלי.
יש בורא עולם.
יש דרך.
יש דברים שאני מבינה רק בדיעבד.
יש דלתות שנסגרו ובזמנו כאבו לי, והיום אני יודעת לומר עליהן תודה.
יש דברים שביקשתי ולא קיבלתי, ואחרי זמן הבנתי למה.
אמונה נותנת לי מקום לנשום.
היא מזכירה לי שאני לא צריכה לדעת איך הכול יסתדר.
אני צריכה לעשות את הצעד שלי.
ואת השאר להשאיר בידיים של בורא עולם.
ומה אני לא לוקחת איתי
אני לא לוקחת איתי את הקול שאומר לי שאני לא מספיק טובה.
גם אם הוא עדיין עולה לפעמים, אני כבר לא נותנת לו להיות האמת היחידה.
אני לא לוקחת איתי את ההשוואה לאחרות.
הדרך שלי היא לא הדרך שלהן.
הקצב שלי הוא לא הקצב שלהן.
אני לא צריכה להיות במקום של מישהי אחרת כדי לדעת שאני מתקדמת.
אני לא לוקחת איתי את הצורך לרצות את כולם.
לא כולם חייבים להבין אותי.
לא כולם חייבים להסכים איתי.
אני יכולה להיות אדם טוב גם כשמישהו אחר מתאכזב ממני.
אני לא לוקחת איתי קשרים שבהם אני כל הזמן צריכה להוכיח את הערך שלי.
אני לא לוקחת איתי את ההרגל לרדוף אחרי מי שלא בוחר בי.
אני לא לוקחת איתי את הצורך לקבל אישור על כל החלטה.
אני לא לוקחת איתי את האשמה על כל טעות שעשיתי.
אני לוקחת את הלמידה.
את האשמה אני משאירה.
אני לא לוקחת איתי את המשפט "ככה אני"
זה משפט שסוגר דלת.
"אני כזאת."
"אני תמיד מפחדת."
"אני תמיד נעלבת."
"אני לא יודעת לשים גבולות."
"אני לא מצליחה להתמיד."
אולי עד היום זה היה הדפוס שלי.
אבל זה לא אומר שזה חייב להיות הסיפור שלי גם השנה.
אני יכולה ללמוד.
אני יכולה לתרגל.
אני יכולה להשתנות.
לא ביום אחד.
אבל בהחלט אפשר.
אני לא לוקחת איתי מלחמה עם עצמי
אם יש משהו שאני רוצה שנשאיר מאחור, זו המחשבה ששינוי חייב להגיע מתוך כעס על עצמנו.
אני לא צריכה לשנוא את הגוף שלי כדי להתחיל לשמור עליו.
אני לא צריכה לשנוא את מי שהייתי כדי לגדול.
אני לא צריכה להעניש את עצמי על טעויות כדי ללמוד מהן.
אפשר להשתנות מתוך אהבה.
אפשר לבחור אחרת מתוך כבוד.
אפשר לצמוח בלי להשפיל את עצמנו בדרך.
אני לא לוקחת איתי כל דבר שקרה לי
יש דברים שקרו השנה ואני לא רוצה שהם ימשיכו להפוך לזהות שלי.
אם נפגעתי, אני לא רוצה להגדיר את עצמי דרך הפגיעה.
אם נכשלתי במשהו, אני לא כישלון.
אם מישהו לא בחר בי, אני לא אישה שלא בוחרים בה.
אם פחדתי, אני לא פחדנית.
האירוע הוא חלק מהסיפור שלי.
הוא לא כל הסיפור.
זו הבחנה חשובה מאוד.
ואיך אני באמת נכנסת לשנה החדשה
אני לא נכנסת אליה מושלמת.
אני נכנסת עם הדרך שעשיתי.
עם כל מה שלמדתי.
עם הדברים שעוד לא סיימתי.
עם דברים שעוד כואבים.
עם רצונות.
עם תפילות.
עם חלומות.
עם הרבה דברים שאני עדיין לא יודעת.
אבל אני רוצה להיכנס אליה יותר מודעת.
לדעת מה אני לוקחת איתי בכוונה.
ולדעת מה אני כבר לא מוכנה להמשיך לסחוב אוטומטית.
נקודות חיזוק שאני רוצה לקחת איתי לשנה החדשה
אני מדברת אל עצמי בכבוד, גם כשאני טועה.
אני לא מחכה להיות מושלמת כדי להרגיש ראויה.
אני שומרת על הגוף שלי מתוך אהבה ולא מתוך עונש.
אני לומדת לבחור באיזון ולא בקיצוניות.
אני מכירה בדרך שעשיתי ולא רק במה שעוד חסר לי.
אני שמה גבולות בלי להפוך אותם לאשמה.
אני לא רודפת אחרי מי שלא בוחר בי.
אני נותנת לעצמי מקום.
אני לומדת לסמוך יותר על עצמי.
אני עושה את ההשתדלות שלי ומשחררת את הצורך לשלוט בכל תוצאה.
אני זוכרת שגם כשאני לא מבינה את הדרך, בורא עולם איתי.
אני לא חייבת לדעת הכול עכשיו.
אני רק צריכה להמשיך לצעוד.
ומה אני משאירה מאחור
אני משאירה מאחור ביקורת עצמית שלא מקדמת אותי.
אני משאירה מאחור השוואות.
אני משאירה מאחור אשמה ישנה.
אני משאירה מאחור את הצורך להסביר את עצמי לכולם.
אני משאירה מאחור פחדים שכבר לא צריכים לנהל אותי.
אני משאירה מאחור קשרים שמקטינים אותי.
אני משאירה מאחור את המחשבה שכל טעות אומרת שנכשלתי.
אני משאירה מאחור את הצורך להיות חזקה כל הזמן.
אני משאירה מאחור את המרדף.
אני משאירה מאחור את מה שכבר סיים את התפקיד שלו בחיים שלי.
לקראת ראש השנה אני רוצה לעצור לרגע.
לא כדי לעשות חשבון נוקשה עם עצמי.
אלא כדי לראות אותי.
את האישה שהייתי בתחילת השנה.
את הדרך שהיא עברה.
את כל מה שהיא למדה.
את המקומות שבהם היא נשברה.
ואת המקומות שבהם היא קמה.
אני רוצה להגיד לה תודה.
תודה שלא ויתרת.
תודה שניסית.
תודה שלמדת.
תודה שגם כשלא ידעת בדיוק לאן את הולכת, המשכת ללכת.
ועכשיו אנחנו ממשיכות יחד.
לא מאפס.
זו נקודה חשובה.
אנחנו לא מתחילות את השנה החדשה מאפס.
אנחנו מתחילות אותה מכל מה שכבר בנינו.
מכל התובנות.
מכל הניסיון.
מכל הכוחות.
מכל הבחירות הקטנות שכבר עשינו.
השנה החדשה לא מוחקת את מי שהיינו.
היא נותנת לנו הזדמנות לקחת את הטוב שבנינו ולהמשיך איתו עוד צעד.
ואת מה שלא שייך אלינו יותר, מותר להניח.
לא בכעס.
לא במלחמה.
פשוט מתוך ידיעה:
זה היה חלק מהדרך שלי.
למדתי ממנו.
ועכשיו אני ממשיכה.
עם יותר אמונה.
יותר איזון.
יותר כבוד לעצמי.
יותר הקשבה.
יותר בריאות.
יותר בחירה.
ובעזרת השם, גם עם הרבה דברים טובים שעדיין לא הגיעו ואני עוד לא יודעת אפילו לבקש.
כי לפעמים השנה החדשה לא צריכה גרסה חדשה לגמרי שלנו.
היא רק צריכה שניקח איתנו את כל מה שכבר צמח בתוכנו, ונפסיק לסחוב את מה שכבר הגיע הזמן להניח.