כמה שעות לפני כניסת החג היא ישבה בסלון עם הטלפון ביד. הבית כבר היה כמעט מוכן. האוכל היה על הפלטה, המפה הייתה פרושה, הילדים התרוצצו בין החדרים, וברקע נשמעו קולות של ההכנות האחרונות. היא ישבה ושלחה ברכות. שנה טובה לאחותה, שנה טובה לחברה, שנה טובה לקבוצה מהעבודה, שנה טובה לשכנה, שנה טובה לדודה שלא דיברה איתה כבר כמה חודשים.
לכל אחת היא כתבה משהו קצת אחר. לאחת איחלה זוגיות, לאחרת בריאות, למישהי פרנסה, למישהי שקט, ולאחת מהחברות הכי קרובות שלה היא כתבה: "מאחלת לך שהשנה הזאת תבחרי בעצמך, שתפסיקי לפחד לעשות את מה שנכון לך, ושלא תשכחי כמה את ראויה לטוב."
היא עמדה לשלוח את ההודעה, אבל משהו עצר אותה. היא קראה שוב את המשפט ואז חשבה: מתי בפעם האחרונה אמרתי משהו כזה לעצמי?
זו הייתה מחשבה קטנה, אבל היא נגעה במקום עמוק. אנחנו כל כך טובות בלראות אחרים. אנחנו יודעות לזהות מתי חברה צריכה חיזוק, להגיד לילדים שלנו שהם מסוגלים, לעודד אחות כשהיא נשברת, ולהזכיר למישהי אחרת שלא תוותר על עצמה. אבל כשזה מגיע אלינו, השפה פתאום משתנה.
תחשבי רגע על הברכות שאת כותבת לאחרים. כשאת כותבת "שתהיה לך שנה של שקט", אולי גם את כבר עייפה מלרוץ. כשאת כותבת "שתהיה לך שנה של אהבה", אולי גם את מתגעגעת להרגיש אהובה. כשאת כותבת "שתאמיני בעצמך", אולי גם את שכחת קצת איך זה מרגיש. הרבה פעמים אנחנו נותנות לאחרים בדיוק את המילים שהלב שלנו עצמו מבקש לשמוע.
ואז מגיעה שאלה הרבה יותר אמיתית. אם היית צריכה לכתוב לעצמך עכשיו ברכה אחת לשנה החדשה, מה היית כותבת? לא משהו יפה לסטורי, לא משפט שנשמע טוב, ולא רשימת מטרות ארוכה. מה את באמת צריכה?
אולי היית כותבת: השנה אני מאחלת לעצמי להפסיק לפחד ממה יחשבו עליי. אולי היית מבקשת להפסיק להילחם על מקומות שלא בוחרים בך. אולי ללמוד לנוח בלי להרגיש אשמה. אולי להרגיש ראויה גם בלי להוכיח כל הזמן. אולי להפסיק לחכות שמישהו אחר ייתן לך אישור שאת יכולה להתחיל לתת לעצמך.
כאן, בעיניי, הברכה מפסיקה להיות רק ברכה והופכת לאמת פנימית.
אבל יש עוד משהו שחשוב לראות. לפעמים אנחנו מבקשות משהו שההתנהגות שלנו עדיין לא מאפשרת. אפשר לבקש שנה של שקט, אבל אם אנחנו ממשיכות להגיד כן לכל דבר, יהיה לנו קשה להרגיש שקט. אפשר לבקש זוגיות טובה, אבל אם אנחנו נשארות בקשרים שבהם אנחנו צריכות להילחם על תשומת לב, יהיה קשה לפגוש אהבה ממקום בריא. אפשר לבקש הצלחה, אבל אם בכל פעם שעולה פחד אנחנו עוצרות, יהיה קשה להתקדם. אפשר לבקש ביטחון, אבל אם כל החלטה שלנו תלויה באישור של אחרים, הביטחון ממשיך להישאר בחוץ.
ואז לפעמים אנחנו מתאכזבות. ביקשנו, התפללנו, אמרנו שהשנה יהיה אחרת, אבל נכנסנו אליה עם אותם דפוסים.
אני מאוד מאמינה בתפילה. אני מאמינה בלבקש, לדבר עם בורא עולם, לבקש בריאות, שפע, אהבה, זוגיות, הצלחה ושקט. אבל לצד הבקשה יש גם בחירה. אם אני מבקשת שקט, אולי הבחירה שלי השנה היא להפסיק להיות זמינה לכולם בכל רגע. אם אני מבקשת אהבה, אולי הבחירה שלי היא להפסיק לרדוף אחרי מי שלא באמת פנוי אליי. אם אני מבקשת הצלחה, אולי הבחירה שלי היא לעשות פעולה גם כשאני עדיין מפחדת. אם אני מבקשת ערך עצמי, אולי הבחירה שלי היא להפסיק לדבר אל עצמי בזלזול.
הברכה נותנת לנו כיוון, אבל הבחירה היא זו שמתחילה לבנות את הדרך.
יש משהו מאוד מרגש בראש השנה. נדמה לנו שהכול מתאפס ושאפשר להתחיל מחדש. אנחנו אומרות לעצמנו: מהשנה אני אחרת, מהשנה אני מתחילה, מהשנה אני לא מרשה יותר, מהשנה אני בוחרת בי. אבל אם אנחנו לא מבינות מה גרם לנו עד היום לפעול אחרת, קל מאוד לחזור למה שהיה. דפוס לא נעלם רק בגלל שהתחלפה שנה. פחד לא נעלם רק כי החלטנו שהוא לא מתאים לנו יותר. אמונה פנימית לא משתנה רק בגלל שכתבנו ברכה חדשה.
ופה מתחילה העבודה האמיתית. לא רק לשאול מה אני רוצה, אלא גם למה אני עדיין לא מאפשרת לעצמי את זה.
אם אני רוצה זוגיות, למה אני בוחרת שוב ושוב באנשים שלא באמת פנויים? אם אני רוצה שקט, למה אני נכנסת שוב ושוב למקומות שמעמיסים עליי? אם אני רוצה שפע, למה קשה לי לקבל? אם אני רוצה ביטחון, למה אני עדיין מחפשת כל כך הרבה אישורים מבחוץ? אם אני רוצה חופש, למה אני מרגישה אשמה בכל פעם שאני עושה משהו בשביל עצמי?
הרבה פעמים מתחת לכל זה נמצאים פחדים ישנים. פחד מדחייה, פחד לאכזב, פחד לא להיות מספיק טובה, פחד להישאר לבד, פחד להצליח, פחד לאבד שליטה. וברגע שאנחנו מצליחות לזהות את הפחד, אנחנו כבר פחות כועסות על עצמנו. במקום לחשוב "למה אני שוב עושה את זה?", אנחנו מתחילות להבין מה בתוכנו עדיין מפחד לעשות אחרת.
יש הבדל גדול בין לרצות שינוי לבין להיות מוכנה אליו. כולנו רוצות דברים טובים, אבל שינוי אמיתי דורש מאיתנו לפעמים להסכים להרגיש חוסר נוחות. כדי לשים גבול, אולי אצטרך להסכים שמישהו יתאכזב ממני. כדי לבחור בעצמי, אולי אצטרך להסכים שלא כולם יבינו. כדי לפתוח את הלב, אולי אצטרך להסכים שאין לי שליטה על התוצאה. כדי להצליח, אולי אצטרך להסכים שיראו אותי. כדי לעזוב משהו שלא טוב לי, אולי אצטרך לעבור תקופה שבה אני עדיין לא יודעת מה יבוא אחר כך.
וזה אחד המקומות שבהם אנחנו נעצרות. אנחנו רוצות את השינוי, אבל לא תמיד רוצות להרגיש את מה שמגיע בדרך אליו.
אולי השנה כדאי לשאול שאלה אחרת. לא רק מה אני רוצה לקבל, אלא מה אני מוכנה לתת לעצמי. יותר כבוד? יותר שקט? יותר זמן? יותר מקום? יותר חמלה? יותר אמון? יותר גבולות? יותר חופש?
כשאני מחכה לקבל הכול מבחוץ, אני תלויה במה שהעולם ייתן לי. אבל כשאני מתחילה לבנות חלק מהדברים בתוכי, משהו משתנה. אני כבר לא מחכה רק שיבחרו בי, אני מתחילה לבחור בי. אני לא מחכה רק שיכבדו אותי, אני מתחילה לכבד את הגבולות שלי. אני לא מחכה רק שמישהו ירגיע אותי, אני לומדת להיות מקום בטוח גם לעצמי.
היא חזרה להודעה שכתבה לחברה. "מאחלת לך שהשנה הזאת תבחרי בעצמך, שתפסיקי לפחד לעשות את מה שנכון לך, ושלא תשכחי כמה את ראויה לטוב." הפעם היא לא שלחה מיד. היא פתחה את ההערות בטלפון, העתיקה את המשפט ומתחת כתבה רק שתי מילים: גם אני.
לפעמים אנחנו לא צריכות עוד משפט גדול. אנחנו רק צריכות להפסיק להוציא את עצמנו מהברכה.
אני רוצה להציע לך תרגיל קטן לפני ראש השנה. כתבי לעצמך ברכה, אבל אל תכתבי עשר שורות. בחרי דבר אחד. משהו שאם באמת ישתנה בתוכך השנה, הרבה דברים אחרים כבר ייראו אחרת.
למשל: השנה אני מאחלת לעצמי לסמוך יותר על עצמי. או: השנה אני מאחלת לעצמי לבחור בי גם כשאני מפחדת. אולי: השנה אני מאחלת לעצמי להפסיק לחפש את הערך שלי דרך עיניים של אחרים. ואולי: השנה אני מאחלת לעצמי להיות רגועה יותר בתוך החיים שלי.
אחרי שכתבת את הברכה, תשאלי את עצמך: מה פעולה אחת שיכולה להתאים לברכה הזאת? אם הברכה היא לסמוך על עצמי, אולי הפעולה תהיה לקבל החלטה אחת בלי להתייעץ עם חמישה אנשים. אם הברכה היא לבחור בעצמי, אולי הפעולה תהיה להגיד לא למשהו שלא מתאים לי. אם הברכה היא ערך עצמי, אולי הפעולה תהיה להפסיק קשר שבו אני מרגישה שאני צריכה להוכיח את עצמי כל הזמן. אם הברכה היא שקט, אולי הפעולה תהיה ליצור לעצמי זמן שבו אני לא זמינה לכולם.
ככה הברכה מפסיקה להיות משהו יפה שכתוב על דף ומתחילה להפוך לדרך חיים.
וגם כאן חשוב לי לומר משהו: אל תיכנסי לשנה החדשה כאילו כל מי שהיית עד היום צריכה להימחק. יש בך דברים שכדאי לקחת איתך. את הכוחות שלך, את החכמה שרכשת, את המקומות שבהם לא ויתרת, את האהבה שאת יודעת לתת, את הדרך שעברת.
שינוי לא אומר למחוק את עצמנו. הוא אומר להפסיק להמשיך באופן אוטומטי עם מה שכבר לא מתאים לנו.
ראש השנה הוא גם זמן של הכרה. לא רק במה שצריך לתקן, אלא גם במה שכבר השתנה. לפעמים אנחנו כל כך ממוקדות במה שעוד חסר, שאנחנו לא רואות מי הפכנו להיות. אולי השנה אמרת לא במקום שפעם היית שותקת. אולי יצאת מקשר שפחדת לעזוב. אולי התחלת משהו חדש. אולי ביקשת עזרה. אולי זיהית דפוס שפעם בכלל לא ראית. אולי הצלחת לבחור בעצמך פעם אחת יותר מבעבר.
גם זה שינוי. גם זה חשוב. גם לזה מגיע מקום.
ולפני שאת מבקשת עוד, תראי גם מה כבר קיבלת. יש משהו מאוד חזק בהכרת תודה, לא כקלישאה אלא כדרך להזכיר לעצמנו שלא הכול חסר. אפשר לרצות יותר ובאותו זמן להכיר במה שיש. אפשר לבקש זוגיות ולראות כמה אהבה כבר קיימת בחיים. אפשר לבקש שפע ולראות כמה דברים כבר קיבלנו. אפשר לבקש הצלחה ולהכיר בדרך שכבר עשינו.
הכרת תודה לא מבטלת רצון. היא רק משנה את המקום שממנו אנחנו מבקשות.
ובסופו של דבר, אולי זו אחת התובנות היפות ביותר שאפשר לקחת לראש השנה: השנה אני לא רוצה רק לאחל לעצמי. אני רוצה להיות חלק מהברכה.
לא רק להגיד "שיהיה לי טוב", אלא להיות מוכנה גם לבחור בטוב. לא רק "שיאהבו אותי", אלא ללמוד לאהוב גם אותי. לא רק "שיהיה לי שקט", אלא להיות מוכנה להגן על השקט שלי. לא רק "שאצליח", אלא להסכים לפעול גם כשאני מפחדת. לא רק לבקש מבורא עולם לפתוח לי דלתות, אלא גם להסכים להיכנס כשהן נפתחות.
אולי זו הברכה האמיתית. לא שנה שבה הכול קורה בדיוק כמו שרצינו, אלא שנה שבה אנחנו פוגשות את מה שקורה ממקום אחר. עם יותר מודעות, יותר אמונה, יותר גבולות, יותר חמלה ויותר אומץ. עם פחות מלחמה בעצמנו, פחות צורך לקבל אישור מכולם ופחות פחד לבחור.
כשהיא סיימה לשלוח את הברכות, הטלפון נשאר על השולחן. היא קמה לסדר עוד כמה דברים לפני החג, אבל משהו בתוכה כבר הרגיש מעט אחרת. לא שינוי גדול ולא החלטה דרמטית. רק ידיעה אחת פשוטה: השנה, כשאני מאחלת טוב לכולם, אני לא שוכחת אותי.
גם אני בתוך הברכה. גם לי מותר לבקש. גם לי מותר לקבל. גם לי מותר לבחור. גם לי מותר להתחיל מחדש.
אז רגע לפני ראש השנה, אחרי שתברכי את כולם, תעצרי לרגע ותשאלי: ומה אני מאחלת לעצמי?
ואחר כך תשאלי עוד שאלה אחת: מה אני מוכנה לעשות השנה כדי לחיות קצת יותר קרוב לברכה הזאת?
כי אולי שנה חדשה באמת מתחילה שם. לא רק במה שאנחנו מבקשות שיקרה לנו, אלא במה שאנחנו מוכנות להתחיל לבחור עבור עצמנו.
שתהיה שנה שבה לא נשכח את עצמנו בתוך כל האהבה שאנחנו נותנות לאחרים. שנה שבה נזכור שאנחנו ראויות לכל הברכות שאנחנו מאחלות לכולם, ושנה שבה הברכה שלנו לא תישאר רק במילים, אלא תהפוך לאט לאט לדרך חיים.