כמה ימים לפני ראש השנה היא החליטה לעשות קצת סדר בבית. לא ניקיון גדול, רק לסדר כמה ניירות, לפנות דברים שכבר אין בהם צורך ולהכין את הבית לקראת החג.
בתוך ערימה של מחברות היא מצאה מחברת קטנה בצבע בז'. היא פתחה אותה כמעט במקרה, דפדפה כמה עמודים ואז נעצרה.
בראש אחד הדפים היה כתוב:
"השנה החדשה שלי."
מתחת לכותרת הופיעה רשימה.
להיות רגועה יותר. להפסיק לקחת הכול ללב. לשים גבולות. להאמין בעצמי. להרוויח יותר. לפתוח את הלב לזוגיות. לשמור על הגוף. לתת זמן לעצמי. לעשות סוף סוף את הדברים שאני כל הזמן דוחה.
היא קראה את הרשימה פעם אחת.
ואז שוב.
משהו בה התכווץ.
כי כמעט כל מה שכתבה שם שנה קודם עדיין היה חשוב לה היום.
חלק מהדברים קרו קצת.
חלק בכלל לא.
וחלק נראו אפילו רחוקים יותר ממה שנראו אז.
לרגע עלתה בה תחושת אכזבה.
עברה שנה שלמה, היא חשבה.
איך יכול להיות שאני עדיין מבקשת את אותם הדברים?
אבל אז היא ראתה משפט נוסף שכתבה בתחתית הדף:
"השנה אני משנה את החיים שלי."
היא חייכה.
לא בציניות.
יותר מתוך רוך כלפי האישה שהייתה לפני שנה.
כמה היא רצתה.
כמה היא קיוותה.
כמה היא האמינה שאם רק תחליט חזק מספיק, הכול יסתדר בדיוק כפי שתכננה.
והיום היא כבר ידעה משהו אחר.
אנחנו יכולות לתכנן.
אנחנו יכולות לבחור.
אנחנו יכולות לעשות השתדלות.
אבל לא הכול נמצא בידיים שלנו.
ויש בזה, באופן מפתיע, גם הרבה שקט.
כי לא כל דלת שלא נפתחה היא כישלון.
לא כל דבר שהתעכב הוא פספוס.
לא כל קשר שלא נשאר היה אמור להישאר.
ולא כל תפילה שלא קיבלנו עליה את התשובה שרצינו נשארה בלי מענה.
לפעמים המענה פשוט הגיע בצורה אחרת.
יש רגעים בחיים שבהם אנחנו בטוחות שאנחנו יודעות בדיוק מה נכון לנו. אנחנו מבקשות מבורא עולם דבר מסוים, בזמן מסוים ובדרך מסוימת. אנחנו אפילו בונות בראש את התמונה המדויקת של איך הכול אמור לקרות.
ואז החיים הולכים לכיוון אחר.
בהתחלה זה יכול להרגיש כמו אכזבה.
אבל עם הזמן, לפעמים אנחנו מסתכלות אחורה ואומרות:
תודה שזה לא קרה כמו שרציתי.
תודה שהדלת הזאת נסגרה.
תודה שהאדם הזה יצא מהחיים שלי.
תודה שהדבר שהתעקשתי עליו כל כך לא הסתדר.
כי רק אחר כך הבנתי למה.
וזה אחד הדברים היפים באמונה.
לא לדעת שכל מה שאני רוצה יקרה.
אלא לדעת שגם כשמשהו לא קורה כפי שרציתי, אני לא לבד בתוך הדרך.
יש מי שרואה תמונה גדולה יותר ממני.
היא הניחה את המחברת על השולחן וחשבה על השנה שעברה.
היו דברים שביקשה ולא קיבלה.
אבל היו גם דברים שקיבלה בלי שבכלל ידעה לבקש אותם.
אנשים חדשים שנכנסו לחיים שלה.
שיחה אחת ששינתה משהו.
דלת שנפתחה במקרה.
הזדמנות שהגיעה ממקום שלא ציפתה לו.
כוח שהתגלה בה דווקא בתקופה קשה.
לפעמים אנחנו כל כך עסוקות בתפילה על הדבר הבא, שאנחנו שוכחות לראות כמה פעמים כבר הובילו אותנו בדיוק למקום שהיינו צריכות להגיע אליו.
לא תמיד למקום שרצינו.
אבל לפעמים למקום שהיינו צריכות.
וזה הבדל גדול.
היא חשבה על כמה פעמים בשנה האחרונה אמרה לעצמה שהכול תלוי בה.
אם היא לא תספיק, שום דבר לא יקרה.
אם היא לא תחזיק הכול, הכול יתפרק.
אם היא לא תדחוף, לא תזוז, לא תרדוף ולא תשלוט, היא תישאר מאחור.
וכמה זה מעייף לחיות כך.
כי כשאנחנו מאמינות שהכול תלוי רק בנו, כל עיכוב הופך לאיום.
כל טעות הופכת לכישלון.
כל דלת סגורה הופכת להוכחה שמשהו לא בסדר.
אבל אמונה מאפשרת לנו לעבוד אחרת.
לעשות את שלנו, ובאותו זמן לדעת שאנחנו לא מנהלות לבד את העולם.
אנחנו עושות את ההשתדלות.
ואת התוצאה אנחנו משחררות.
זה לא אומר לשבת ולחכות.
זה לא אומר לא לפעול.
להפך.
אמונה לא מחליפה עשייה.
היא משנה את המקום שממנו אנחנו עושות.
יש הבדל גדול בין לפעול מתוך פחד לבין לפעול מתוך ביטחון.
פחד אומר:
אם אני לא אגרום לזה לקרות, זה לא יקרה.
אמונה אומרת:
אני אעשה את החלק שלי, והבורא יעשה את החלק שאני לא יכולה לעשות.
פחד אומר:
אני חייבת לדעת עכשיו איך הכול יסתדר.
אמונה אומרת:
אני לא רואה עדיין את כל הדרך, אבל אני יכולה לעשות את הצעד הבא.
פחד מנסה לשלוט בכל פרט.
אמונה מאפשרת לנשום.
היא נזכרה בקשר אחד שהתפללה עליו מאוד.
באותו זמן היא הייתה בטוחה שזה הדבר הנכון בשבילה.
היא ביקשה שהוא יצליח.
ביקשה שדברים יסתדרו.
ניסתה להחזיק.
היום, כשהיא מסתכלת אחורה, היא מבינה כמה פעמים במהלך אותו קשר היא התעלמה ממה שהלב שלה כבר ידע.
והיום היא יודעת לומר תודה גם על זה שהוא נגמר.
פעם היא חשבה שאמונה פירושה שבורא עולם ייתן לה את מה שהיא מבקשת.
היום היא מבינה שאמונה היא גם לסמוך עליו כשהוא לא נותן.
זו אמונה הרבה יותר עמוקה.
כי קל להאמין כשהכול הולך כמו שרצינו.
העבודה האמיתית מתחילה כשמשהו לא מסתדר ואנחנו עדיין מצליחות לומר:
אני לא מבינה כרגע, אבל אני מאמינה שיש כאן דיוק שאני עוד לא רואה.
זה לא מבטל כאב.
זה לא אומר שלא מותר לבכות.
זה לא אומר שלא תהיה אכזבה.
אמונה אמיתית לא דורשת מאיתנו להעמיד פנים שהכול בסדר.
היא רק נותנת לנו מקום להניח בתוכו את מה שלא בסדר.
היא מזכירה לנו שגם כשאנחנו מבולבלות, אנחנו לא נטושות.
גם כשאנחנו לא יודעות מה הצעד הבא, אנחנו לא בלי כיוון.
וגם כשמשהו הסתיים, זה לא אומר שהסיפור הסתיים.
לפעמים זו רק הדרך של החיים להכין מקום לפרק הבא.
היא פתחה שוב את המחברת.
הפעם היא לא רצתה לכתוב עוד רשימת מטרות ארוכה.
היא הרגישה שהיא רוצה משהו אחר.
היא כתבה:
"השנה אני מבקשת להיות כלי טוב למה שבורא עולם רוצה להביא לחיים שלי."
ואז הוסיפה:
"לעשות את ההשתדלות שלי מתוך אמונה, ולא מתוך פחד."
המשפט הזה הרגיש לה שונה.
פעם היא רצתה לשלוט בשנה החדשה.
עכשיו היא רצתה לפגוש אותה.
להיות פתוחה.
לשים לב.
להקשיב.
לעשות.
אבל גם לסמוך.
כי לפעמים אנחנו כל כך נעולות על התמונה שאנחנו חושבות שאנחנו רוצות, שאנחנו לא רואות את הטוב שמגיע אלינו בצורה אחרת.
אנחנו מבקשות עבודה מסוימת ולא רואות שהדלת האחרת שנפתחה יכולה להיות טובה יותר.
אנחנו מבקשות אדם מסוים ולא רואות שאולי הבורא שומר אותנו למשהו מדויק יותר.
אנחנו מבקשות שהדרך תהיה ישרה ולא מבינות שהעיקוף עצמו בונה בתוכנו משהו שנצטרך בהמשך.
זה לא אומר שכל קושי הוא נעים.
הוא לא.
אבל לא כל קושי הוא סימן שאנחנו בדרך הלא נכונה.
לפעמים דווקא בתוך הקושי נבנה הכלי.
הסבלנות.
האמונה.
הגבולות.
הערך.
היכולת לקבל.
היכולת לשחרר.
יש דברים שאנחנו לא יכולות לקבל לפני שאנחנו הופכות לאישה שיכולה להחזיק אותם.
וזה אולי אחד הדברים הכי עמוקים שהשנה החדשה יכולה להזכיר לנו.
אנחנו לא רק מבקשות שהמציאות תשתנה.
אנחנו גם מתפתחות בתוכה.
לפעמים בורא עולם לא רק מביא לנו את הברכה.
הוא מכין אותנו אליה.
היא חשבה על כמה תפילות יש לה לקראת השנה החדשה.
יש דברים שהיא עדיין רוצה מאוד.
והיא לא התכוונה להפסיק לבקש אותם.
אבל הפעם היא רצתה לבקש אחרת.
לא רק:
"תן לי את מה שאני רוצה."
אלא גם:
"תן לי לזהות את מה שנכון לי."
"תן לי לא להחזיק בכוח במה שאתה מנסה לשחרר ממני."
"תן לי אומץ להיכנס בדלתות שאתה פותח."
"תן לי אמונה גם בתקופות שבהן אני עדיין לא רואה את התוצאה."
ובתוך כל זה היא הבינה שגם היא צריכה לעשות את שלה.
כי אמונה היא לא תחליף לבחירה.
אם היא מבקשת שקט, היא צריכה להתחיל לשמור על השקט שלה.
אם היא מבקשת זוגיות בריאה, היא צריכה להיות מוכנה לא להישאר במקום שלא מכבד אותה.
אם היא מבקשת שפע, היא צריכה להסכים לפעול, להתפתח וללמוד לקבל.
אם היא מבקשת ביטחון, היא צריכה להפסיק למסור לכל אדם אחר את הכוח לקבוע מה היא שווה.
אנחנו לא יכולות לבקש שינוי ולהישאר בדיוק באותו מקום.
אבל אנחנו גם לא חייבות לעשות את הדרך לבד.
וזו בעיניי אחת המתנות הכי גדולות של אמונה.
לדעת שיש לי אחריות, אבל לא הכול על הכתפיים שלי.
יש לי בחירה, אבל אני לא צריכה לשלוט בכל התוצאה.
יש לי דרך לעבור, אבל אני לא הולכת בה לבד.
בערב ראש השנה היא פתחה את המחברת פעם נוספת.
הרשימה הישנה עדיין הייתה שם.
היא לא קרעה אותה.
היא גם לא מחקה את החלומות שהיו כתובים בה.
חלק מהם עדיין היו החלומות שלה.
אבל מתחת לרשימה היא כתבה משפט חדש:
"השנה אני עושה את שלי, וסומכת על מי שמוביל אותי."
וזה היה מספיק.
כי לפעמים התחלה חדשה לא מתחילה כשאנחנו יודעות בדיוק מה עומד לקרות.
היא מתחילה כשאנחנו מוכנות ללכת גם בלי לדעת הכול.
לעשות את הצעד שלנו.
להתפלל.
לבקש.
להשתדל.
לפתוח את הלב.
ולהשאיר גם מקום להפתעות של בורא עולם.
אולי השנה לא כל מה שנבקש יגיע בדיוק בזמן שתכננו.
אולי חלק מהדלתות ייסגרו.
אולי נצטרך לשנות מסלול.
אבל אם נזכור שאנחנו לא לבד בתוך הדרך, גם חוסר הוודאות מרגיש אחרת.
הוא כבר לא רק מפחיד.
יש בו גם אפשרות.
יש בו מקום לדבר שעוד לא ראינו.
יש בו אמונה שהסיפור שלנו עדיין נכתב.
ולכן לקראת השנה החדשה אני לא רוצה רק לאחל לנו הצלחה.
אני רוצה לאחל לנו ביטחון.
ביטחון שנעשה את ההשתדלות שלנו.
ביטחון שנדע להקשיב למה שנכון לנו.
ביטחון שלא נרוץ אחרי כל דלת שנסגרת.
וביטחון שגם כשאנחנו לא מבינות את הדרך, יש מי שרואה אותה בשלמותה.
שנה שבה נזכור שלא כל עיכוב הוא מניעה, ולא כל סיום הוא אובדן.
שנה שבה נלמד להחזיק רצון גדול יחד עם אמונה גדולה יותר.
שנה שבה נבקש, נפעל, נעשה ונחלום, אבל נזכור גם לומר:
בורא עולם, אני עושה את החלק שלי. את מה שאני לא יכולה לראות, אני מפקידה בידיים שלך.
כי יש התחלות שאנחנו בוחרות.
ויש התחלות שהבורא בוחר עבורנו.
ולפעמים דווקא הן הופכות להיות המתנות הכי גדולות של החיים.